מדוע התורה נותנת כח לכהן להגביל ולטמא בצרעת את מי שדבר לשון הרע?

אנחנו יכולים ליצור עולמות שלימים במוצא פינו, כוח הדיבור שלנו יכול לפעול פעולה רוחנית עוצמתית וכבירה. מסיבה זו מצוות תלמוד תורה שנעשית בפה כלשון התורה: 'ודברת בם', שקולה כנגד כל המצוות. במוצא פי האדם נבראת מציאות בלתי נראית לעין, בעולם הרוחני.

את כוח הדיבור וכח הבניה, לוקח בעל הלשון הרע ובונה מציאות שלילית. לשון הרע יוצר מציאות של רוע ושם רע על מי שמדברים עליו. מי שמדבר לשון הרע על ידי כח הדיבור לוקח את כוח הבניה, ובונה מציאות שלילית סביב לאדם אחר ובהסתכלות של השומעים כלפי מי שמדברים עליו.

ולכן התורה מענישה את המרכל מידה כנגד מידה:

בעל לשון הרע חשב שיש בכוח פיו להרע לאחר, והנה הכהן על ידי פיו מרע לו, במילה אחת: 'מצורע'. הכהן קובע לרכלן מציאות, כפי איך שהרכלן חשב לקבוע לאחר. בדיוק כמו שבעל הלשון הרע חשב לאחר כן יעשה לו.

 יש בכוח האדם לבראות מציאות חדשה ועל כך נצטווינו, אבל האדם לא יכול לבנות מציאות לאחר, אלא רק לו, עצמו.

יתירה מכך: לשון הרע כשלעצמו אין בו תאווה ותשוקה, אלא האדם בעצמו יוצר את התאווה ו'בונה' לעצמו כוח הרגל של תאווה חדשה, טעם נרכש.

בעל לשון הרע יצר ו'בנה' לעצמו טבע שני, ובדיוק בגלל זה ורסים לו את ביתו כאשר נגע הצרעת מתגלית שם בשביל להראות לו כי הוא צריך 'להרוס' את מה שהוא בנה לעצמו.

ועוד משהו נלמד מפרשת נגעים, לפעמים נדמה לנו כי בלתי ניתן לשנות מציאות שקבענו לעצמנו, בית, בגד שמבטא אותנו, הרגלי דיבור ושאר טעם נרכש שהתנחל ויצר גירוי קבוע בחושים שלנו.

פרשת תזריע מלמדת אותנו, שתמיד ניתן לצאת מ'מאסר הטבע השני' לחירות המעשים הטובים. בין מה שאנחנו חושבים לקבוע לאחר, ובין מה שאנחנו חושבים לקבוע לעצמנו.

הריסת בית המנוגע, היא להיוולד מחדש, בלי הרצון לבנות מגבלות בין האדם לחבירו, ובין האדם לעצמו.

שבת שלום. חודש טוב ומבורך.

הטור נכתב להצלחת אסתר בת עדינה